נועה


"תמיד ארצה להיות רזה...אבל היום אני כבר לא מוכנה להיות חולה בשביל זה..."

עירית


החיים האלה הם שלך
קח את הכוח
לבחור במה שברצונך לעשות
ועשה זאת היטב
קח את הכוח
לאהוב בחיים את מה שברצונך לאהוב ואהוב זאת בכנות
קח את הכוח
להלך ביער
ולהיות חלק מן הטבע
קח את הכוח לשלוט בחייך
איש לא יעשה זאת עבורך
קח את הכוח
לעשות את חייך מאושרים
סוזן פוליס שוץ

נועה
אין בפי מילים לתאר עד כמה הנני אסירת תודה
החדרת בי מוטיבציה רבה,
כוח להילחם ביצרים רעים המאיימים להשתלט על חיי,
כיוונת והדרכת
הענקת לי אמצעים בעזרתם אוכל להמשיך ולצעוד בדרך הנכונה.
אני בטוחה שעוד ימשיכו להדהד בראשי משפטי הנחיה אותם שמעתי ללא הרף ("משמש..")
עתה מכורח הנסיבות, מחובתי להמשיך לצעוד
בכוחות עצמי, להאמין ולהצליח.
הלוואי והימים יביאו איתם בשורות טובות.
אוהבת מאד

אפרת


יקירתי...
באותה הזדמנות אני רוצה לומר לך תודה על הכל.
נפלה בחלקי זכות גדולה לפגוש בן אדם מדהים כמוך.
מהמפגשים איתך למדתי דרכים לטפל בעצמי, והגעתי להצלחות קטנות שנתנו לי המון כח.
הצלחתי לשנות בעזרתך את קו מחשבתי ובחיים לא חשבתי שאוכל לעשות זאת. הכלים שנתת לי עזרו להאיר את דרכי שהייתה חשוכה בעבר ואותם אני לוקחת להמשך חיי...
אני כל-כך שמחה שפגשתי אותך ואני כל-כך מעריכה אותך,
את הבן-אדם היחיד שעזר לי לקום על הרגליים מחדש, לקבל הכל בסבלנות רבה ולדעת שיהיה בסדר.
אז שוב פעם תודה על הכל,
אני מחכה שתשובי ובנתיים תשמרי על עצמך ותהני מכל רגע.
נשיקות
מתגעגעת ואוהבת אפרת.

Judy Krasna


April 30.2009  

Thank you both for responding so quickly.
Even though I  was expecting the refusal to eat, it made me panic (only on the inside). 
Thank you so much Moria for getting Gavriella to eat. She has barely spoken all week, she is tottaly silent all of the time and she is in a really bad place.
...You have no idea how much it means to us that we are able to trust you both a million percent and that we know you are there to support us so that we can support Gavriella.

Thank you. There is no way that we could do this without you.

Rachel


Moria...I really miss you guys!! But thank God I am continuing to make progress in my recovery here.
It was on Pesach 3 years ago that I first came to Israel looking for a program that could help me with my eating disorder. My whole life has changed since then, through my work with Shahaf, and I am eternally grateful that I was able to access your invaluable services! This is my first Pesach being back with my family in the US since then, and though I still face difficult challenges in my life every day, I feel much more equal to them than I did previously, and I am happy to be in a much better position, in so many respects, than I was the last time I was here. So thank you (again, and forever) for the major role you played in that transformation-- I can't imagine where I would be now if I had not come across you and your wonderful team! This holiday of Pesach is about freedom from slavery, and that is truly what you offered me and helped me achieve over these last few years. I am still living with all the lessons I learned at Shahaf every day and thinking of my relationships with all the special people there all the time. I hope that you and your family are well and enjoying the holiday. Please say "hi" to everyone at Shahaf for me :)
All my love,
Rachel

עירית


19.10.03

שתמונות חייך יהיו אוסף

של רגעים יפים ומאושרים.

תודה על הנדיבות וטוב הלב,

על היחס המבין והאוהב,

על הרכות, הנתינה, השיתוף,

ההבנה הרגישות והליטוף.

באהבה

שרון


לנועה המקסימה!
לפני שנה ושמונה חודשים הגעתי אליך עם מטרה וחלום שחשבתי שבעזרתם חיי יראו טובים יותר.
אך את ניפצת לי את החלום, שברת את המיתוס ובעזרת מסע ממושך הבנתי שבזכותך יש חלומות ושאיפות הרבה מעבר מלהיות רזה....
אני עדיין לא מאמינה שהגעתי כמעט לסוף הדרך.
עם הרבה ידע וכח, עומדת מול האויב הכי גדול שלי ויודעת בוודאות כי אפשר לנצח אותו.
עכשיו כשאני מסתכלת אחורה ורואה לאן הגעתי ומה השגתי מבחינתי זכיתי באוצר.
ואת יכולה להיות בטוחה שעזרת לי לחצות את הנהר שפחדתי עד מוות לעבור אותו.
אני מודה לך יקירתי על הסבלנות הבלתי פוסקת שלך שהשקעת בי, על כך שתמיד היית מעירה אותי כאשר היייתי "נרדמת".

תודה שתמיד האמנת בי ולא נתת לי ליפול כשהייתי מותשת.
כיום חלומי התגשם, הספונטניות שבי התעוררה לחיים ולכאן רציתי להגיע....
תודה לך שהיית איתי וכיוונת את דרכי להגיע למטרה זו.

באהבה ענקית

מתגעגעת

שירה


נועה עברתי איתך כלכך הרבה עליות וירידות ואולי את לא הרגשת אבל הרבה דברים השתנו אצלי.
אני לא אכחיש, יש לי עוד המון עבודה, ואמנם צורת המחשבה שלי לא השתנתה כל כך, אבל אני יודעת כבר לעצור שהמצב מתחיל להתדרדר, ואני יודעת כמה לא טוב היה אז, שאני כבר מראש חושבת פעמיים אם להפסיק לאכול.

נועה, הפרידה ממך קשה לי כי אני כל כך צריכה אותך, את היחידה ששומרת עלי שפויה, אין לי מושג איך זה יהיה מעכשיו אבל אני מקווה שהשיחות ביננו הושרשו בי ואני אדע לעשות בהם שימוש.
נועה, את כל כך מקסימה ואני מקווה שניפגש ויהיה לי רק טוב לספר לך.
תודה ששמרת עלי כמו מלאך, מי ייתן ותשמרי על עוד מאות בנות כמותי.

אוהבת אותך,
שירה

חגית


מוריה

אני רוצה לכתוב לך משהו עכשיו, אחרי השיחה הזו שהיתה לנו יחד עם סיגל.
תודה, תודה שאמרת לי את האמת בפנים.
תודה שניערת אותי כמו שהייתי כנראה צריכה.
האמת היא שכמו שראית, ברגע הראשון אחרי שאמרת מה שאמרת הייתי המומה, אמרתי לעצמי בלי לדעת שאני אומרת את זה - די, למה אני צריכה את כל זה? רציתי רק לעזוב וללכת...
אבל זה התעורר לחיים - קצרים אומנם, אבל חיים! - הקול ההגיוני שלי, הנורמלי שאמר: רגע, היא צודקת. הנה כולם מנסים לעזור ואיפה אני בכל זה???
אז נכון אני עדיין לא יודעת איך משתמשים בעזרה שאתם נותנים, איך צומחים מזה, אבל משהו בתוכי השתנה אני מרגישה וזה ההבנה הזו שאני חייבת להצטרף למאבק. אחרי הכל זה המאבק שלי....

אני לא משלה את עצמי שהכל יהיה עכשיו קל ופשוט.
המצב רוח שלי משתנה מאוד כל הזמן רגע אני עם תקווה ורגע רק בייאוש. אבל עכשיו לפחות אני יודעת מה הכיוון.
אני יודעת שאני צועדת לשם, למקום שיהיה קצת אחרת.
אני עדיין פוחדת פחד מוות מהכדור, מהטיפול מהשינוי...
אז זהו מוריה, כתבתי כי קל לי יותר כך, בינתיים.
מותר גם לכתוב וגם לדבר, נכון?

אז שוב המון תודה...אני יודעת שאת כאן. 
וגם אני כאן עכשיו..... 

סיכום לקראת ראש השנה ויום הכיפורים-תשע"ב



26.09.2011

אני והתהליך- סיכום לקראת ראש השנה ויום הכיפורים-תשע"ב

מה דעתי על השנה שעברה? איך אני מרגישה כלפיה? היתה זו שנה מאוד קשה ומאוד נפלאה.

א. היתה זו שנה מאוד קשה:

התחלתי אותה בחשבון נפש אומלל על מצבי הנפשי והגופני (משהו שאני עושה בד"כ כל שנה לקראת יום כיפור) אני חושבת שזה היה השלב בו הבנתי שככה אני לא יכולה להמשיך. למרות שלקח לי עוד כחודשיים עד שעשיתי את הפעולה הראשונה ופניתי אל נעמי מוקה שתעזור לי לחזור לספורט.

התחלתי עם נעמי בסביבות דצמבר, והיה לי רגע קצר של אופטימיות. אבל אז הגיעו הבעיות בברך, הבנתי שנעמי נוסעת לחצי שנה-והיאוש נעשה קשה אפילו יותר. כאילו אין לי כבר יותר למי לפנות .כאילו כל הכח המועט שהרגשתי שהיה לי הופנה בבקשת העזרה אל נעמי. ואז נעמי הציעה שאפנה אל אורית ברווחה, ואני אמרתי לה שאפנה וכל הזמן דחיתי ודחיתי את הפניה פשוט כי הרגשתי שחבל על הזמן ואין טעם... כי הרי ממילא לא אקבל באמת עזרה וכי הרי ממילא אין כבר שום דבר שיכול לעזור לי.

הגעתי למצב של יאוש נוראי. הייתי בתחושה שאין תקווה, שאין לי איך לצאת מהבור בו אני נמצאת ושאני רק הולכת ושוקעת יותר ויותר עמוק. פחדתי שבסוף ייגמר לי האוויר ואחנק.

מזל שנעמי לא ויתרה ואמרה שאם לא אפנה בעצמי אז היא תפנה עבורי אל אורית, כך שלבסוף אזרתי את האומץ ובקשתי מאורית להיפגש איתה ואורית נענתה מייד. אני זוכרת את השיחה בינינו, בחדר הישיבות במזכירות, אני זוכרת שיצאתי ממנה בתחושה טובה שאורית הקשיבה לי ושמעה מה אני אומרת (אני חושבת שדיברתי על זה שאני מחפשת מסגרת תומכת באזור, ושאני מחפשת מסגרת שתחזיק להרבה שנים. אני זוכרת שאמרתי לה שאני טובה בלרדת במשקל ומצליחה בזה בכל פעם-אבל לא מצליחה לשמור על הירדה ברגע שהמסגרת מתפרקת) אבל שוב לא האמנתי שיקרה משהו באמת, לא חשבתי שהיא תמצא מסגרת כמו שאני רוצה באזור (מכיוון שבדקתי את הנושא קדם) ולכן חשבתי שהיא תפנה אותי בסופו של דבר לדיאטנית או משהו בסגנון-שזה משהו שאני לא מאמינה בו.

כשאורית הפנתה אותי ל"שחף" שמחתי מאוד, אבל עוד פעם, נכנסתי לייאוש מהמחשבה שאני אצטרך לסוע לת"א (זה מה שהבנתי מהקריאה באינטרנט). ל"שחף" נסעתי עם אביטל כי פחדתי לנסוע לבד.

ואז פגשתי את מוריה אני חושבת שלא הודיתי לה מספיק. אחרי שיחה קצרה של כ-20 דקות היא הסתכלה עלי ואמרה: מה שברור לה שאני לא אגיע לת"א ולכן אין טעם להציע לי את הטיפול במקום ב"שחף".. שמהשיחה איתי היא מבינה שיש לי את כל הידע בעולם ומה שאני צריכה זה בעצם מישהו שיתמוך בי.שהיא חושבת שמסגרת של אימון אישי מאד יכולה להתאים לי ושהיא מציעה שהמאמן יקבל ייעוץ והדרכה בשחף. היא שאלה מה דעתי על אימון אישי ושאלה אם אני חושבת שבבארי יקבלו את זה. אמרתי לה ששוה לשאול ובתוכי ניסיתי לחשוב איך אני מציגה את זה לאורית, ואז היא הסתכלה עלי ושאלה אם זה בסדר שהיא תרים טלפון לאורית, ותוך חמש דקות היא דיברה אתה ו"סגרה" איתה את הנושא.

איתי היא סגרה שלושה דברים:

  1. אני מתחילה לפעול כבר מעכשיו ומשתדלת לאכול נכון.(קיימתי,לכן אני יודעת שהייתי יותר מ-154 קילו בתחילת התהליך, למרות שאין לי מושג כמה. אני מניחה שהייתי קרובה ל 160...)
  2. אני מגיעה היום לבית ועושה "ביעור חמץ"=מוציאה מהבית את כל הדברים שנראים לי מפתים ועלולים להוביל אותי לאכילה כפייתית (עשיתי בעזרת אביטל).
  3. לטלפן אליה עוד שבועיים ולהגיד לה מה התקדם בנושא המאמנת .כי אם לא-היא תדבר שוב עם אורית. (היא טלפנה אלי בעצמה אחרי שבועיים ואמרה לי שהיא דיברה עם אורית ושהיא מבינה שיש כנראה מאמנת ולקראת סוף מרץ היא טלפנה לשאול בשלומי)

בעצם ישבתי וחיכיתי שאורית תחזור אלי. הייתי בטוחה שהיא מחפשת מאמנת באזור שלנו (ושוב, המחשבה שאני אצטרך לנסוע אפילו באזור הפחידה ויאשה אותי). אני לא זוכרת מאיפה הבנתי שיש סיכוי שזו תיהיה ענת. אני יודעת שמאוד שמחתי וגם מאוד נבהלתי כששמה עלה.פתאום "כל העסק" נהיה רציני, אבל עדיין לא הבנתי עד כמה..

ואז אורית קבעה פגישה ליום ראשון איתי ועם הרווחה ובמקביל ענת בקשה להיפגש איתי ביום שישי ואני הבנתי שקורה פה משהו לא ברור לי. אני זוכרת שנבהלתי נורא כי פתאום תפסתי שלוקחים אותי מאד ברצינות. שמישהו הקשיב לי באמת, ואני זוכרת שמהפגישה הראשונה עם ענת יצאתי קצת בהלם ובהרבה פאניקה ועם חוזה האימון ביד ובעיקר-עם ניצוץ קטן של אופטימיות ותחושה שיש "מישהו/משהו" ששומר עלי ושמע את התפילה שלי.

אחרי הפגישה ברווחה עם כל הצוות (אורית, נירה, ענת) הפאניקה רק הלכה והתגברה..

אני יכולה להגיד שבאותו זמן הרגשתי כמו אסירה שנכנסת לסוג כלא-מרצון.הרגשתי כנועה ומוכנה לכל דבר שיגידו לי מה לעשות (פחדתי שאדרש לעשות דברים שאיינני אוהבת ורוצה) - וידעתי בתוכי שאני אעשה הכל כדי לצאת מהבור בו אני נמצאת.

טוב, השאר היסטוריה ידועה...

אם מישהו היה אומר לי לפני חצי שנה איפה אהיה היום-לא הייתי מאמינה! 
בעצם גם לא האמנתי כלכך בתהליך כשהתחלנו בו. קיוותי מאוד-זה כן, אבל אמונה אמיתית שזה יצליח-לא היתה בי. הגעתי אליו כאמור מתוך תחושה של יאוש ושל אין מה להפסיד ושאני חייבת לנסות כל מה שמציעים לי.

ב. הייתה זו שנה מאוד נפלאה:

אני גומרת את השנה בתחושה שחזרתי לחיים-תרתי משמע. זו שנה ראשונה מזה הרבה שנים שאני שמחה לקראת חשבון הנפש, כי אני יודעת שאהיה מרוצה ממנו. אני מחייכת כשאני כותבת את זה.
אני מרגישה מוגנת ואהובה ויש לי עתיד.

-איפה אני נמצאת עכשיו בתהליך? איך אני סוגרת את השנה האחרונה?

אני מרגישה שעברתי שלב בתהליך, שאני מתחילה להבין מה זה בעצם תהליך. אם לפני 3 חודשים מישהו היה אומר לי שאני עלולה למעוד ככה - לא הייתי מאמינה שזה יכול להיות. היום אני מבינה שזה תהליך,שיהיו תקופות של עליות וירידות. מה שחשוב לדעתי זה לזהות את הקושי בזמן ולהיערך בהתאם (כמו שעשינו עכשיו עם "חידוש הסכם")

אני מתחילה להבין למה נועה התכוונה בפגישה שלנו כשהיא דיברה על הפחד שלה שאפול.באותו שלב לא יכולתי לשמוע את זה אפילו, היום אני מבינה את הדאגה שלה. 

אחרי המעידה הזוחלת של החודש האחרון, הבנתי שאני בוחרת תהליך ממקום אחר.

התחלתי את התהליך מחוסר ברירה.

הבחירה היתה מאוד פשוטה עבורי:או התהליך או החיים שלי.
בקושי הצלחתי לנשום (גם בישיבה), ישנתי בישיבה על הספה בסלון כי לא יכלתי לשכב פיזית במיטה, לא הצלחתי ללכת יותר משני מטר (כך שנההית חולה לקראת כל טיול או יציאה), הרגשתי רע פיזית ועל סף יאוש נפשית סגורה בבית ובתוכי.

למעשה הייתי במצב שישבתי וחיכתי להתקף הלב, שהיה ברור לי שיכול להגיע כל רגע.

עכשיו אני בוחרת בתהליך לא מתוך חוסר ברירה-אלא כי אני רוצה בו.

אני בוחרת בתהליך כי אני מבינה את היתרונות שהוא נותן לי.
בנקודת הזמן הנוכחית אני לא נמצאת יותר על סף מוות (כמו שחששתי והרגשתי בתחילת התהליך)
אני נושמת בקלות, ישנה טוב בלילה, הורדתי כבר מעל 38 ק"ג, אני בכושר טוב למדי, מרגישה שוב קלה בגוף שלי.
מרגישה יותר מחוזקת נפשית.מרגישה שיש לי תמיכה.

אם מישהו היה אומר לי לפני חצי שנה איפה אהיה היום - הייתי צוחקת מרוב ייאוש וחוסר אמונה שזה אפשרי.
מהמקום בו הייתי אז-המקום בו אני נמצאת היום נראה לי מושלם.
אבל היום זה כבר לא מספיק לי-אני רוצה יותר!

מה אני רוצה לשנה החדשה?

אני רוצה עוד מאיך שאני מרגישה עכשיו!!!
אני רוצה עוד!!! ובשביל לקבל עוד אני יודעת שאני צריכה להישאר בתהליך ולשמור עליו
אני רוצה לרדת עוד במשקל
אני רוצה להרגיש נוח וטוב יותר עם הגוף שלי.
אניי רוצה להסתכל על עצמ י- ולהיות מבסוטה ממה שאני רואה.
אני רוצה לקבל עוד מחמאות.
אני רוצה להרגיש יותר טוב עם עצמי.
אני רוצה לחזור לפעילות תרבותית,הצגות ,סרטים וכו'.
אני רוצה להמשיך לקבל את התמיכה ואהבה שאני מקבלת
אני רוצה לשמור על ההשגים שלי.
אני רוצה למצוא עוד כלים (להכין תוכנית מגירה) כדי להצליח להתמודד עם רגעי משבר.
אני רוצה להרגיש את תחושת העוצמה שאני מקבלת כשאני מצליחה להתמודד מול האוכל או מול רגעים קשים.
אני רוצה להתחיל ללמוד משהו (אוניברסיטה פתוחה?) ולהשלים תואר ראשון.
אני רוצה לצאת לטיולים בארץ.
אני רוצה להמשיך להיות מעורבת בחיי התרבות בקיבוץ ובכלל - לא רק ברקע.
אני רוצה יותר אומץ לעשות דברים שאני מפחדת מהם/מפחדת שאכשל בהם.
אני רוצה המון דברים.
אני רוצה להגשים חלומות-ויש לי אלפי חלומות